נהגתי לשנוא חתולים - עכשיו יש לי שלושה מהם!

גדלתי בחווה שבה היו לנו כל חיות שתוכלו לדמיין. החתולים שהיו לנו היו רק חתולי אסם שאכלו עכברים, ולא היה לנו שום קשר איתם בכלל. לא אהבתי חתולים באופן כללי, ואני לגמרי מתבאסת על עכברים - בנוסף אמא שלי הייתה אלרגית לחתולים.


האהבה הראשונה שלי הייתה כלב אדום זעיר. מייגן. אמה הייתה בריטני ספניאל, כלבת ציפורים אלופת עולם; אבא שלה היה כלב שקפץ על הגדר. המוכרים רק רצו להיפטר ממנה, אבל בעיניי היא הייתה יפה, מושלמת וכל כך מאוד מתוקה. היא הייתה המתנה שלי ליום האהבה; שום דבר אחר לא יכול היה להיות טוב יותר!

Barn cats by Shutterstock


מעולם לא ראית אותי בלי מייגן. היא הייתה עולמי וחיי. תאריך הלידה שלה היה יום אחרי שלי, אז חשבתי שנועדנו להיות ביחד. היא לא הייתה הכלבה 'המשפחתית' - היא הייתה לגמרי שלי! הילדה האדומה היקרה שלי ישנה בין ראשי לראש המיטה כשהיתה תינוקת, וכשגדלה היא ישנה לצדי.

מהר קדימה 13 שנים, ומייגן ירדה ל -18 קילו. להרדים אותה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם. היא הייתה החיים שלי, אבל היא סבלה וכל כך חולה, ואהבתי אותה יותר מדי כדי לתת לה להמשיך ככה. נשארתי איתה והחזקתי את כפה עד הסוף, עד לנשימתה האחרונה. בכיתי; הווטרינר בכה.


לא יכולתי לשאת את עצמי בלי מייגן, אז נשרפתי אותה. היא עדיין איתי כל יום, 10 שנים אחר כך. היא הייתה הסלע שלי בתקופות הגרועות בחיי: גירושי, גירושי הוריי (לאחר 25 שנה) ומות סבי וסבתי. לא חשבתי שאני יכול - או אפילו רוצה - לאהוב ככה שוב.



Oh, the tales Morris could tell.


עם זאת, לאחר שחלפו שנים, ולאחר שהתחתנתי בשנית, היה חסר לי אותה אהבה ללא תנאי מחיית המחמד. אז התחלתי בקטן. יש לי דג מגעיל ומסריח. הם היו גסים, אבל תמיד טיפלתי בהם.

יום אחד נסעתי לפטקו להביא אוכל דגים. התור היה ארוך, ומשום מה החלטתי להסתכל בסוכנות האימוץ שהיו לה חתולים ליד דלת הכניסה. כזכור, לא אהבתי חתולים. אבל כשראיתי חתול שומן כתום-לבן מבוגר בשם מוריס, עינינו נפגשו, וזהו.


כל שאר החתולים היו חתלתולים. פחדתי שאף אחד לא ירצה את החתלתול הבוגר הזה שרק רוצה שיאהבו אותו, בדיוק כמוני. לא רציתי שיקרה לו שום דבר. חשבתי שאנחנו התאמה מושלמת. הוא היה זקוק לבית, והיה לי בית. היינו אמורים להיות!

יצאתי עם אוכל הדגים שלי, הלכתי הביתה, ואפילו לא הנחתי את הארנק. אמרתי לבעלי, רוברט, שאני חייב להיות מוריס. הוא אמר שלא, אז כמו שכל אישה טובה הייתה עושה, חזרתי ישר לפטקו להביא את החתלתול שלי.


Morris in his business casual attire.

בהתחלה לא היה לי מושג מה לעשות, או מה מוריס צריך. אבל עם השנים הבנו הוא ואני יחד. הוא היה האהבה שחסרה לי והוא אהבת חיי מאז שאיבדתי את מייגן. בעלי אומר שהוא לא יודע מי יותר קשור - אני או מוריס! מוריס דומה כל כך למייגן. אני מרגיש שהוא הדרך שלה לומר לי שזה בסדר לאהוב שוב, גם אם זה חתול.


אחרי שנתיים מוריס ואני חיפשנו את כל העניין הזה של החתול. אולם רוברט קינא במערכת היחסים בינינו, והוא רצה את חיית המחמד שלו. אז ליום הולדת שלו הלכנו למקלט המקומי שלנו וראינו את החתלתול הכתום היפהפה הזה. היא כפתרה לי באף, וזהו - התאהבתי שוב! בנוסף, היא תאמה את מוריס.

Maddie is determined to sit on that tiny ledge in the kitchen!

לא ידעתי רק אחרי שאימצנו את מאדי שהיא חיה על זמן שאול. רוברט אמר לי שתוכננה להיות מורדמת לפני שנקח אותה הביתה.

דאגתי איך מוריס יגיב לחתול אחר בבית. לא היה לי מושג מה עבר עליו בחייו הקודמים, והוא היה ילד כזה של אמא איתי. לרוע מזלו של רוברט, מאדי היא אז לא החתולה שלו - גם היא מעדיפה אותי! היא מצאה חן בעיניו במשך השעתיים הראשונות לאחר שהבאנו אותה הביתה, אך היא עדיין הייתה מרוממת מניתוח. ואז מוריס ומדי הריחו זה את זה, והכל היה טוב עם העולם. לא דאגתי משום דבר.

Morris and Maddie get along just fine.

לפני שנה וחצי חזרנו למקלט. רוברט רצה להסתכל על כלבים. עם זאת, החתולים היו ממש ליד דלת הכניסה. אז הסתכלנו על החתולים בדרך פנימה, ואז הסתכלנו על הכלבים, ובדרך החוצה חזרנו לחתולים. מה עוד אוכל לעשות? הייתה החתלתול הזעיר הזה, 2.6 קילו! היא הייתה חתולה 'אלוהים אוהב את זה'. (אז כולם אומרים לי שהיא כל כך מכוערת שרק אלוהים יכול לאהוב אותה. ובכן, אלוהים ואני!)

Here

חשבתי שהיא יפה, והיא בכתה. הייתי בטוחה שהיא בוכה עליי, אז שוב הייתי מאוהבת. הייתי כל כך מודאג לגבי איך מוריס ומדי יגיבו כשהבאנו אותה הביתה. אבל אתה יודע מה? הם הסתכלו על מיי, רחרחו אותה והביטו בי כאילו אמרו: 'הישאר מחוץ למקלט הארור הזה!'

אז, ככה אדם של כלב אחד הפך לגברת חתולים מוחלטת.

לורה גרה במסקיט, טקסס, עם בעלה ושלושת החתולים. יש לה שלושה ילדים חורגים ושני נכדים חורגים.

יש לך וידוי קתאוס לחלוק?

אנו מחפשים סיפורים אישיים מאוד של הקוראים שלנו על החיים עם החתולים שלהם. שלח דוא'ל ל- [email protected], ואתה עלול להפוך לסופר שפורסם בכתב העת Catster!